משקל, מלחמה, אהבה
- Yuval Tamarkin
- 20 בדצמ׳ 2023
- זמן קריאה 2 דקות
לפני כמה חודשים המשקל בבית שלנו נהרס
ויצא שהרבה זמן לא שקלתי את עצמי,
שמתי לב שיש קצת שינויים
ושהג'ינס טיפה לוחץ
אבל כל עוד זה לא על הצג זה לא קיים.
ואז נסעתי לסופ״ש אצל חברה שיש לה משקל תקין
אבוי
בלילה, כשכולם הלכו לישון, שמעתי מפינת החדר לחישה
״יובל… יובל… בואי תעלי עליי״
הקול הסקסי של המשקל משך אותי אליו
ואני משכתי אותו אל חלקת רצפה עירומה
לקחתי נשימה
עליתי
ואכן, עליתי
הלב נפל עד למספרים שבין כפות רגלי
וכל הגוף התכווץ
הרגשתי קטנה וגדולה בו זמנית
וצפו מלא קולות בתוכי
קולות של כעס ובושה
ואשמה וואו כמה אשמה
וכמו ברגעים לפני המוות, שרואים את כל החיים
ראיתי את כל מה שאכלתי שבתקופה האחרונה
את כל ה"חטאים" שחטאתי
ואז הגיע סוג נוסף של אשמה
הסוג הכי טוב-
אשמה על זה שאני מרגישה אשמה
הרי אני עובדת עם נערות כבר שנים
והסיפור של אידיאל היופי כבר מזמן פאסה מבחינתי
ואנחנו בכלל במלחמה וברור לי שאוכל הוא ממש משאב עבורי
ועדיין
תראו אותי
עומדת על המשקל ורוטנת
אני לא בטוחה מה אני באה לכתוב פה
ממש רציתי שלפוסט הזה יהיה איזה סוף הוליוודי שבו אני מגלה כמה אהבה עצמית היא הרבה מעבר למשקל
ונותנת לכן 10 טיפים מדהימים לקבלה עצמית רדיקלית
אבל בתכלס
מה שאני מבינה מזה
זה שהמסע הזה הוא לא לינארי
יש בו ירידות ועליות (תרתי משמע 😏)
וזה לא שמהרגע שלמדתי לאהוב את עצמי זה ישאר ככה יציב לנצח
כמו כל דבר בחיים
גם זה עניין מחזורי ומשתנה
ולפעמים צריך לשכוח כדי להיזכר
ואולי מה שבא לי לעשות
זה לחבק את החלק הזה בי
שעוד כל כך אכפת לו מהדבר הזה
ולהגיד לו- זה בסדר, גם לזה יש מקום מקום
כנראה שזו אהבה עצמית
ואני בטוחה שאני לא היחידה שזקוקה לה עכשיו
