להרגיש בטוחה בתוך הגוף שלי

את פאף אימצתי לפני שלוש שנים

בתקופה שגרתי בגבעת אולגה, בשיכונים 

במקום שממש לא נעים ללכת בו לבד בלילה,

תכלס גם ביום.

פאף היה פיטבול בן 7 ולי לא היה מושג מה זה אומר

פשוט רציתי כלב

ולמרות שהוא יכול להראות מאיים מאוד 

הוא נשמה טובה עם לב ענק.

אז לילה אחד אני ופאף יוצאים מהבית לטיול סוף יום

מתהלכים לנו בנחת 

ופתאום אני קולטת שטיילנו לאיזה כביש צדדי של אולגה

חשוך בטירוף

צד אחד דיונות שחורות משחור וצד שני מגרש כדורגל שכבר מזמן נכבו בו האורות

לא בטוחה איך הגענו לשם

אבל באותו רגע אני מבינה משהו

אני לא מפחדת

לא נמנעתי מללכת בשביל הזה או בחרתי מראש דרך חלופית או אפילו חשבתי על מאיפה אלך

כי אני לא מפחדת

הידיעה שהיצור הענק הזה הולך לצידי גרמה לי להרגיש מוגנת.

ואז ראיתי אחורה בזמן לכל תקופות חיי

כשגרתי אצל ההורים במכבים

ואז בחיפה

ובתל אביב

ובפרדס חנה

ובהודו

ובפרו

ותמיד תמיד בכל מקום- פחדתי.

באותו הטיול זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי איך זה מרגיש ללכת ברחוב בביטחון מלא

והפעם הראשונה שהבנתי שמעולם לא הרגשתי כך.

וזה גרם לי לחשוב על איזו מן חווית חיים זו

ועל מה הפחד הזה גרם לי לעשות או ממה נמנעתי בגללו 

ועל איך היו נראים חיי אם מגיל קטן הייתי מרגישה בטוחה בתוך הגוף שלי.

פתאום שמתי לב לשפת הגוף שלי,

להליכה הזקופה והנינוחה, לקצב שמאפשר נשימה,

לזה שאין לי צורך תמידי להסתכל אחורה

פשוט אישה הולכת ברחוב, בלילה, לבד וזה לא מפחיד

מיינד בלואינג!

היום אני לרוב מצליחה להרגיש ביטחון גם בלי פאף

אחרי כל כך הרבה טיולים הגוף שלי זוכר איך זה מרגיש 

היציבה, הנשימה, הקצב

כאילו למדתי לרכב בלי גלגלי עזר.

אז למה אני מספרת את כל זה?

דבר ראשון, כדי שכולן יאמצו פיטבולים

הם שובבים ומתוקים ושווים כל ליקוק מוגזם על הפרצוף.

ולמי שהאפשרות הזו פחות מתאימה 

(חבל אבל מובן)

ממליצה ממש להתחיל לשים לב לתחושה שבה אנחנו צועדות בעולם

לביטחון שאני חווה בתוך הגוף שלי

ליציבה, לנשימה, לקצב ההליכה

ולראות אם גם אני צועדת בפחד

ואולי הגיע הזמן שאשאל את עצמי- מה יעזור לי להרגיש יותר מוגנת?

ואולי יש לי את היכולת ללמד את הגוף שלי תנועה חדשה של ביטחון

ואולי יש לי דרך לגרום לאחות או חברה לחוש קצת יותר בטוחה

ואולי אם נעשה את זה כולנו 

אז יהיה פה באמת קצת יותר בטוח.