הכאב לא שואל

לפני כמה ימים אני ורז נסענו ברכב

ופתאום עלה בי זיכרון

על נער אהוב שהיה חניך שלי בכפר עזה

ונרצח

הדמעות התחילו לרדת 

הבכי הלך והעמיק

ונזכרתי שבכלל לא הייתה לי יכולת להתאבל עליו באמת כשהכל קרה

והנה פתאום מגיע גל כזה של כאב 

רז קלט אותי

הוא הסתכל עליי 

ואני הסתכלתי על הכביש

הוא תפס את היד שלי 

והגביר קצת את המוזיקה

וככה נסענו עד הבית

וכל פעם שהבכי שלי התחזק

הוא הידק קצת את האחיזה

הזכיר לי שאני לא לבד 

כשהגענו הביתה שיתפתי אותו

והרגשתי ריקה ומרוקנת 

והיה לי נעים בתוכי

זה היה מן רגע מיוחד

ולא מובן מאליו

שהזכיר לי 

שהכאב לא שואל אותנו מתי מתאים לנו שהוא יגיע

ושכל כך קל לשמור אותו עמוק עמוק בבטן

כי זה מרגיש לא קשור ולא מתאים

ומה עכשיו לבכות על משהו שקרה לפני חודשים

או שנים

וכמה חשוב זה שיש מקום בעולם

שאפשר להתפרק בו

ועוד יותר חשוב 

שיהיה מי שיחזיק את היד

מי ייתן ויהיה לכולנו מקום כזה

ומישהו.י כאלו

שבתוך כל הטירוף הזה שסביבנו

לפחות לא נצטרך לשמור בבטן